רשתות וחיבורים
מה גורם לנו לפתח הפרעות קשב והתנהגות תוקפנית,
ומה יקרה ביום בו נשמע את קולה של השתיקה ?
מאת: יוכי קשת
אנחנו מתחילים לחשוב ולדבר על העולם שלנו במונחים של רשתות תקשורת, אקולוגיה ויחסי גומלין ונדמה שכל
מרחב הקיום שלנו נענה ומתאים את עצמו לחוקיות ולכללי שפה זו. לדברי פרופ’ אלברט ברבשי מחבר הספר
קישורים, היום אנחנו יותר ויותר מכירים בכך ששום דבר לא מתרחש בחלל מבודד. מרבית האירועים והתופעות
קשורים אלה באלה, נגרמים על ידי מספר רב של גורמים ופועלים הדדית יחד. לדבריו, אנחנו מתַ רגלים היום את
המושג “רשתות” בהקשרים רבים ונרחבים: רשתות מידע, רשתות שיווק, רשתות חברתיות, רשתות
טרור, רשתות מחשב, רשתות נוירונים ועוד. מונח זה מעמיק לחדור לעוד ועוד רבדים בחשיבה ומעמיד לפנינו מסגרת נוספת
להבנת סוגיות שונות הרלוונטיות לחיינו. הוא פותח נקודת מבט חדשה על העולם הפנימי והחיצוני שלנו ומעניק לנו
מבט “מבוסס רשת” על הטבע, על החברה ועל הגוף שלנו. המושג רשת והטרמינולוגיה המושגית הקשורה אליו
הפכו להיות רשת של מושגי ‘רשת’ חוצי גבולות ותחומים.
רשתות נמצאות בכל מקום, אנחנו רק צריכים ללמוד להבחין בהן. המערכת האקולוגית שעוסקת ביחסי הגומלין בין
אורגניזמים לסביבתם עובדת כרשת: הטבע משפיע על בני האדם ובני האדם מצדם משנים ללא הרף את סביבת
המחיה שלהם. למשל, צמחים מתקשרים באמצעות אותות חזותיים וכימיים עם חרקים. צמח שניזוק שולח אותות
אזהרה לצמחים בריאים בסביבתו ואלה ממשיכים להעביר את המידע הלאה לצמחים בריאים אחרים.
במערכת הגיאוגרפית, הקואורדינאטות הן רשת של קווי אורך ורוחב המשמשים לניווט ולהתמצאות במרחב הגיאוגרפי
החיצוני. רשתות הנוירונים והטרנסמיטורים משמשות לניווט ולהתמצאות במרחב הפנימי של הגוף; הן מעצבבות
את הגוף וקושרות בין המוח לאיברי הגוף השונים ובין האיברים למוח.
לפי תאוריית הרשתות, כל “תקלה” מעכבת את זרימת המידע החופשי ו”תוקעת” את המערכת שמנתבת את
עצמה לעקוף מכשולים ולעתים כל הרשת נתקעת. בהקבלה לגוף הכואב – כל פגיעה בשדה או
בתדר הפיזי או האנרגטי של רקמת גוף או איבר מאותתת על מצוקה, שאם לא נענה לה יופיע כאב שיעכב ויחסום
מעברים וכניסות למערכות גוף אחרות תוך שהוא פוגע ברשת התקשורת ביניהן.
מערכות שמפסיקות לדבר זו עם זו משבשות את המסרים שנמסרים למוקד הבקרה של הרשת, כלומר למוח.
כאשר אנשים מספרים על מכאובים וחוסרי איזון התמונה הקלינית לעתים קרובות עדיין חסרה או לא מספיק מדויקת.
לשם כך אנחנו נזקקים לשיח “בלתי אמצעי” עם הגוף; למפה אישית שתתעד את האופן שבו הגוף והמוח
מפרשים את המצב ומשקפים אותו על פני הגוף. “מפת כאב” היא שיטת אבחון המאפשרת לנו ליצור מפה אישית כזו.
בבסיס השיטה מונח הרעיון שבין המוח ובין הגוף מתרחש דיאלוג פנימי ורצוף.
על פי שיטה זו, מטופלים מדרגים את רמות הרגישות או הכאב שלהם ואלה נרשמות על המפה הרפלקסולוגית בשלושה צבעים: אדום, כחול וירוק. מפה זו שמשת כמעין צילום ראשון המתעד את תמונת הכאב בגוף בתחילתה של סדרת טיפולים.
רשתות הכאב של הגוף
במצב של איזון מילים וגוף מדברים בשפה דומה – מחוות גופניות מחזקות את המילים ומשלימות אותן ולהיפך.
אולם כשאדם יוצא מאיזון, המילים והתיאורים שלו לא יהלמו תמיד את הבסיס הגופני או הרגשי שעליו הוא נסמך.
למשל, מטופל מגיע לקליניקה ומספר על אירוע מסוים שקרה השבוע בעבודה. לדבריו, האירוע היה טעון רגשית
אך הוא נהג באיפוק ובשליטה: הוא לא אמר את שעל לבו, לא התפרץ ומנע עימות מיותר. בהמשך השיחה בינינו,
הוא מתלונן שהוא סובל בימים האחרונים מכאבי בטן עזים ומפעולת מעיים מהירה מדי וכואבת שמנעה ממנו
לצאת מהבית. בירור קצר מעלה שכאבי הבטן החלו במהלך האירוע המדובר, כלומר, בזמן שבו הוא היה בטוח
שהוא שולט במצב, גופו קרס ויצא מאיזון.
להרחבת הרעיון ניקח לדוגמה את מערכת השמיעה שלנו.
מה בין שמיעה להקשבה
מחקרים חדשים מלמדים, שעיבוד הקולות מתחיל באוזן הפנימית עוד לפני פעולת הפענוח של קליפת המוח. בגלל
ההצטלבות בין המוח לבין צדדי הגוף, ילדים שסובלים ממום כלשהו באוזנם הימנית נתקלים בקשיי למידה רבים
יותר מילדים שלוקים באוזנם השמאלית משום שהמידע החושי שעובר הוא חלקי או מעוות.
קליפת המוח מכילה אזורי עיבוד שמתבססים על הקלט המתקבל מהחושים, ואזורים מוטוריים שמוציאים פלט;
פקודות, לשרירי הגוף. האזורים שאחראים לעיבוד מידע חושי נחלקים לאזורים “ראשוניים”, “עיקריים”, הממונים
על קליטה ועיבוד התחלתיים, ולאזורים “אסוציאטיביים”, “משניים”, שעוסקים בעיבוד מתקדם יותר וכן בשילוב
מידע שמגיע מחושים שונים. כך אנו יכולים לגבש תפיסה כוללת של הסביבה ולתרגם אותה לתגובות התנהגותיות.
זהו גם המוקד העיקרי לתהליכים של חשיבה גבוהה וקבלת החלטות. לדוגמה, בעוד שאזור השמיעה הראשוני
מבחין רק בתכונות פשוטות של צלילים, כמו גובה ועוצמה, אזור האסוציאציה השמיעתי מנתח את המידע הזה
ומאפשר לנו לזהות צלילים שלמים ומורכבים כמו מילים מדוברות או מנגינות.
העובדה שיש במוחנו שני אזורי שמיעה מחדדת עוד יותר את ההבחנה הידועה בין המושגים “שמיעה” ו”קשב”.
אזור העיבוד הראשוני קשור לפעולת השמיעה עצמה, ואילו אזור האסוציאציה לרמת קשב עמוקה שמאפשרת גם
הבנה של מה שנשמע. בתווך שבין השמיעה להקשבה נמצאת פעולת ההאזנה שמוסיפה לשמיעה רובד של
תשומת לב וכוונה.
מבטן ומלידה
האוזן, היא האיבר הראשון שמגיע להבשלה מלאה אצל עוברים. הסיבה לכך היא שחוש השמיעה ורגישות הגוף
לתדרים ולוויברציות קוליות הם תנאי ראשון והכרחי בתקשורת ומכאן שהשמיעה הכרחית לשרידה.
עוּברים מסוגלים לשמוע בעודם ברחם אִ מם. זה קורה בסביבות השבוע ה-20 להיריון. במטמורפיק (ראו ספרי
מבטן ומלידה), תקופה זו נקראת “תקופת התקשורת”, והיא מקבילה לזמן שבו חשות מרבית הנשים, לראשונה,
בתנועת העובר/ית שברחמן.
מחקרים הראו שעוּברים מביעים דרך תנועות גופם תגובה לוויברציות קוליות לא נעימות. למשל, כאשר הופנו
רטטים קוליים חזקים מעל אוזניהם, הם הגיבו בתנועות של דחייה הדומות לתגובות שמעורר כאב. נשים שהקשיבו
למוסיקת רוק רועשת, או למוסיקת טכנו, דיווחו על תנועות סוערות ובעיטות חזקות של העוּברים שבבטנן, ולעתים
תגובות אלה ממש אילצו אותן להתרחק ממקור המוסיקה. גם בעת מריבה קולנית בין ההורים עוּברים מגיבים
בבעיטות ובתנועות חסרות שקט, המעידות על מצוקה. רגישותה של האם לאיתותים אלה ותגובה הולמת להם,
בכוחן לשדר שהאם מקשיבה ומבינה. הצלילים השכיחים ביותר שעוּברים שומעים ברחם הם דופק הלב של האם
וצלילי קולה. מחקרים הראו שלאחר הלידה, חשיפתם של תינוקות לצלילי הלמות לבה של האם ולקולה מרגיעה
אותם. אין זה מפתיע לנוכח העובדה שהלב פועם בתדר של 10 הרץ, כלומר בתדר של גלי אלפא המאפיינים מוח
במצב של רגיעה ושלווה.
לאחר הלידה, תינוקות ופעוטות משתמשים בחוש השמיעה ובקולם כאמצעי לגילוי העולם וליצירת תקשורת. הם
מפתחים מנעד רחב של קולות וצלילים שמשדרים מידע להוריהם על מצבם. הורים קשובים ואמפתיים יודעים תוך
זמן קצר לפענח את משמעותם של קולות הבכי או קולות אחרים; מתי זהו בכי של רעב, של עייפות, של חוסר נחת,
של כאב, או לחלופין מתי אלו קולות של שביעות רצון והנאה.
תינוקות שגדלו בסביבה רחמית ומשפחתית שמקצה להם תשומת לב אישית וקשב מספקים, רבים הסיכויים
שיגדלו ויתפתחו לילדים ומבוגרים בעלי יכולת קשב גבוהה ויכולת אמפתיה לסביבתם. תינוקות וילדים שחיים
בסביבה משפחתית וחברתית רווית מתח, שמתאפיינת בקולות צעקה ואלימות מילולית, עלולים לסבול יותר
מכאבים ודלקות כרוניות באוזניים ובהמשך מהפרעות שמיעה. הכאב והדלקת, ככל שאינם נעימים, ממסכים
את השמיעה; חוסמים אותה מפני קולות מטרידים שמגיעים מהחוץ וכך מבודדים את הגוף מגורם המצוקה. מגיל 12
לערך פוחתות באופן משמעותי, או נעלמות לגמרי, תופעת הדלקות האקוטיות וכאבי האוזניים אצל מרבית הילדים.
יש לזה קשר הדוק לכך שבגיל זה משלימים את התפתחותם האזורים האסוציאטיביים במוח, אלו שאחראים
לקשב, לעיבוד מתקדם של צלילים ומילים ולשיוך משמעות בעבורם. בשלב זה המוח וההכרה בשלים יותר לתת
הסבר ופרשנות נוספים לקולות שנתפסים כמאיימים, להפעיל קשב סלקטיבי או להתרחק. ילדים שבגרו יכולים
להתרחק ממקום הפגיעה, מנטלית או פיזית. בחירה שכזו אינה מצויה בידי ילדים קטנים שתלויים לחלוטין בהוריהם.
דוגמה לכך נמצא בסיפור הבא:
אלון אינו שומע
אלון, נער בן 11 ,תלמיד בבית ספר למוסיקה הגיע אליי לקליניקה בעקבות טִ נטון בשתי האוזניים.
במפת הכאב של אלון, באוזן ימין המספרים 5,5 משקפים את הרפלקסים של האוזניים, ובאוזן שמאל
המספרים הם 10 ,10 .אמו של אלון מספרת שקשה לו לשמוע ביקורת.
פעמים רבות כשפונים אליו בשאלה או בבקשה הוא לא עונה וכשעומדים ישירות מולו ומדברים הוא מרבה לומר:
“מה? מה אמרת?”. לטענתו הוא לא שומע ולכן אינו עונה, אולם כשמדברים אליו בקול רם, הוא נחרד וצועק בתגובה:
“תפסיקו לצעוק עליי!” הוא מסרב בתוקף לעבור בדיקת שמיעה והוריו הפסיקו להתעקש על כך משתי סיבות:
ראשית, לאלון שמיעה מוסיקלית מעולה – הוא מנגן על פי שמיעה ושר ללא זיוף. ושנית, אמו הבחינה שאלון לעולם אינו שואל
“מה?” או טוען שלא שמע, כאשר אנשים שהוא אוהב מדברים אתו.
לדבריה “הוא יצר לעצמו מעין שמיעה סלקטיבית, ממדרת”.
בחודשים האחרונים אלון מתלונן על רעשים באוזניים וזו הסיבה שהוא הסכים לבוא לקליניקה.
בשיחה בינינו הוא מספר שמפעם לפעם הוא שומע צפצוף ארוך ומתמשך באוזן שמאל (טנטון).
הצפצוף מופיע ונעלם בלי תבנית ברורה. בתחילה הוא חשב שהדבר קשור להופעת רוק רועשת במיוחד שבה
נכח ימים ספורים לפני שהחלה הבעיה, אך משחלף הזמן והבעיה לא נפתרה הוא כבר לא בטוח בזה.
הוא נזכר כעת שגם לפני כשנה סבל מתופעה דומה אך זו חלפה לאחר מספר ימים.
במפת הכאב של אלון, מספרי ה-5 באוזן ימין, מלמדים כי אין לו בעיית שמיעה מידית, אך ניכר שיש פוטנציאל לבעיה.
המספרים האדומים בצד שמאל מעידים על כך שמקור הטנטון והשמיעה הלקויה הוא פנימי וסובייקטיבי.
בהדרגה, כשהתברר הסיפור המלא, נודע לי כי אמו של אלון התגרשה מאביו כשאלון היה בן שמונה.
לדבריה, “זה היה בית קשה – היו הרבה ריבים וצעקות”. כשהמריבות גלשו לאלימות פיזית, היא החליטה לעזוב את הבית.
אלון היה ילד מופנם, הוא סבל רבות מהרטבות לילה, הוא היה מוכן להירדם רק עם אור עמום דולק כשאמו
מקריאה לו סיפור אחר סיפור. הוא סבל לעתים תכופות מדלקות אוזניים ואלה חלפו כשהיה כבן תשע.
בגיל 11 אלון אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז על גבול ההיפראקטיביות.
במפה, מספרי ה-10 בצד שמאל מאותתים לנו על הרבה קולות ורעשים פנימיים; המוח, התודעה והגוף של אלון
שרויים בתנועה מתמדת ובחוסר שקט. אלון הוא דוגמה מובהקת למטופלים שעשויים להפיק תועלת מטיפול
רפלקסולוגי שישלב בתוכו גם אימון מנטלי כמו התמקדות, קשיבות או מדיטציה. אלה יכולים לאפשר לו שחרור
מקולות העבר המעיקים ומתן מקום לקולות מבריאים.
לסיכום, בדרך כלל אנחנו כורכים את המילה כאב עם המילה סבל, אך אלו שני מושגים שונים שאינם חייבים לדור
בכפיפה אחת. כאב הוא התחושה הגופנית בעוד שסבל הוא הרמה הרגשית, שבה הכאב משפיע לא רק על איכות
חיינו אלא גם על תפיסת עולמנו. על פי הבודהיזם, אפשרות השחרור מהסבל אינה קשורה בהכרח לפנטזיה שלנו על
מושלמות או הימנעות מוחלטת מכאב, אלא ל “מינון נכון”, מינון שעשוי לאפשר לנו את המפגש הישיר עם המציאות.
מקורות:
ברבשי אלברט לסלו, קישורים, ידיעות אחרונות חמד, 2002
הרמן, ג’. ל, טראומה והחלמה, עם עובד, 1995
סונטאג סוזאן, המחלה כמטפורה, עם עובד, 1990
קשת יוכי, רשתות כאב וריפוי, מטמורפוזה, 2012
